לפני שאפשר לקבוע מהן הפרופורציות האידיאליות של יהלומים, עלינו קודם לקבוע מהו החיתוך האידיאלי. וזה, ללא ספק, החיתוך העגול. כמובן שיש דרכים "אידיאליות" לבצע חיתוך אמרלד, אגס או מרקיז (אלה כמה דוגמאות), אבל חיתוך עגול ידוע ביכולתו לספק את הברק הגדול ביותר מכל אבן חן שהיא, ולכן כאשר אתם חושבים על שאלת הפרופורציות האידיאליות, חיתוך עגול הוא תנאי מוקדם למענה עליה. החיתוך המושלם הוא לא רק מטאפורה. המתמטיקאי מרסל טולקובסקי חישב למעשה את הפרופורציות המדויקות לחיתוך האידיאלי ב-1919 כחלק ממחקר הדוקטורט שלו, והתוצאות הביאו למהפכה בדרך שבה תעשיית התכשיטים הסתכלה על עיצוב היהלומים לטבעות אירוסין ובכלל.
כדי להבין את החיתוך המושלם, עלינו קודם להבין את החלקים של היהלום. ראשית, יש יותר מסוג אחד של חיתוך במשפחה העגולה. החיתוך המבריק נקרא כך מפני שעיצוב הפנים שלו נחשב לדרך הטובה ביותר להציג את הברק של האבן, ולכן זוהי נקודת המוצא לחיתוך אידיאלי של אבן. השולחן הוא הפן השטוח על מרכז האבן העליון, הכתר ייחשב לחלק העליון של האבן (משופע כלפי מעלה), הביתן הוא החלק התחתון (משופע למטה), החגורה היא קצה האבן שמפריד את הכתר מהביתן, והעומק הוא גובה האבן מהנקודה שבתחתית לחלק העליון של השולחן.
אז עכשיו כשאתם יודעים את כל החלקים של היהלום, הנה הפרופורציות הקסומות של טולקובסקי:
אחוז העומק (גובה לעומת רוחב) צריך להיות 59%, ואילו אחוז השולחן (קוטר השולחן לעומת קוטר האבן) צריך להיות 53%. שיעור גובה הכתר צריך להיות 16%, ועומק הביתן 43%. עובי החגורה הוא אידיאלי כאשר הוא בינוני ואפילו סביב האבן. כמובן, כל זה נשמע פחות או יותר כמו ג'יבריש למרבית האנשים. ולמען האמת, גם ה- GIA וגם התכשיטנים בכלל מעבירים קצת ביקורת על הפרופורציות הללו (למרות שהמדע של טולקובסקי היה יציב). אבל הנה מה שאפשר לסכם מכל מה שאמרנו כאן: חיתוך אידיאלי יוצר אבן אידיאלית במונחים של חוקי הפיזיקה הקשורים לאור. בקיצור, חיתוך זה יציע את הניצוץ הגדול ביותר מכל אבן חן אחרת, מה שהופך אותו לבחירה המושלמת.
